התנדבות בזמן מלחמה: תרומה או ניצול?
בעוד שהשכירים יכולים להתנדב בשעות הפנאי או לעסוק בהתנדבות מסודרת ומאורגנת דרך המעסיק, בעלי העסקים/העצמאיים מתבקשים לתרום מהידע שלהם, מהמוצרים שלהם ומהשירותים שלהם ללא הפסקה.
זה נכון להתנדב, זה נכון לתרום אבל איפה עובר הגבול? הציפייה של בעלי העסקים להירתם למאמץ הלאומי ולתרום ציוד, סחורה ושירותים היא בקשה לגיטימית אבל היא חייבת להיות תחומה בזמן. חייב להיות לה "תאריך פג תוקף". הרי בסופו של דבר גם בעלי העסקים עצמם צריכים להתקיים, לחיות ולהרוויח את לחמם בכבוד.
ואני תוהה עם עצמי ואיתכם, מי החליט שבעלי עסקים צריכים לתרום יותר? להם אין משפחה? הם לא צריכים לשלם משכורות לעובדים שלהם? לשלם שכירות על החנויות ועל המחסנים?
כעת כאשר ימי המלחמה הופכים לחודשי מלחמה, הציפייה להתנדבות ותרומה נשארת עומדת בעינה - למה? כי לנו הישראלים שריר מיוחד שאין לאחרים, שריר ההתנדבות אבל צריך להשתמש בו בחוכמה אחרת הוא יקרע ואנחנו נושבת מפעילות לחלוטין.
אני חושבת שכל בעל עסק שתורם, עושה מצווה אך יחד עם זאת הוא חייב לדעת לשים את הגבול ולומר עד כאן, החל מהנקודה הזו אני לא יכול להמשיך ולתרום אלא רק למכור במחירי עלות או במחירים מותאמים למצב (אגב, גם את זה הוא לא תמיד חייב לעשות).
גם הם מפרנסים את המשפחה ומשלמים משכנתא ולכן ההנחה הבסיסית והמובנת מאליה שבעלי עסקים חייבים להתנדב ולתרום, חייבת להשתנות. הם לא חייבים, הם יכולים ואם הם אומרים לא, צריך לקבל את הלא בהבנה ולהבין שהם לא עושים דווקא או מנסים לעשות עלינו סיבוב, הם בסה"כ מנסים להרוויח את לחמם ביושר - ממש כמו כל אחד מאיתנו.
אני לא חושבת שנכון לבוא בציפיות לבעלי עסקים ולומר להם תתרמו, כמה שיותר! תתנו לנו עוד ועוד מהמוצרים או מהשירותים שלכם! בעלי העסקים לא חייבים לתרום, על אחת כמה וכמה אם המדינה לא מתגמלת אותם על התרומה או מפצה אותם על אובדן ההכנסות בתקופה הזו.
איפה לדעתכם עובר קו הגבול שבין תרומה לניצול?
