חמלה עצמית בניהול העסק שלנו
במשך הרבה שנים, כשמשהו לא הצליח לי, האוטומט שלי היה ביקורת עצמית קשה. הקול המבקר שלי היה מרים את הראש וגורם לי להאמין שהוא בעצם מקדם אותי, עוזר לי להשתפר ולהיות טובה יותר. שהוא בעדי. אז זהו, שלא. כי הוא גרם לי להרגיש הרבה אי נחת, אשמה, בושה, פחד ותסכול, לשקוע שעות וימים במחשבות שליליות ובעיקר לחשוב שאני לא מספיק טובה. הקול הזה הוא קול שכיח אצל הרבה מאוד א.נשים שאני מלווה ובטח בקרב בעלי ובעלות עסקים שמשקיעים הרבה מאוד משאבים ליצירת השפעה וערך לאחרים ונתקלים בדרך בביקורת, בכישלונות, בטעויות ובאתגרים.
הטיפ שלי למצבים כאלה הוא לתייג את הקול המבקר ואפילו לתת לו שם. התיוג שלו ברגע שהוא מתעורר מגביר את המודעות אליו ולעובדה שאלו רק מחשבות וגם מפחית מהעוצמה וההשפעה הרגשית שיש לו עלינו.
לפני כמה חודשים הנחיתי סדנה מול מנהלים ומנהלות בחברה ממשלתית. הסדנה היתה חלק מסדרת מפגשים והייתה לי היכרות די טובה איתם. בתחילת המפגש, תוך כדי שיחה עם כמה מהמשתתפים, בטעות קראתי לחברה שלהם בשם אחר. לא סתם שם אחר, אלא של אחת המתחרות העיקריות שלהם.
כמובן שתיקנתי את עצמי מייד אבל הרגשתי כל כך מובכת. ואז... הקול הביקורתי שלי הרים את הראש. ״איך את מתבלבלת ככה?״, ״זה כל כך לא מקצועי״. באותו רגע ששמתי לב לביקורת העצמית הזו, אמרתי לעצמי ״הנה השופטת הרימה את הראש עם הביקורת שלה״. לקחתי כמה נשימות והמשכתי. בלי לכעוס עליה או על עצמי, רק תייגתי את הקול וכבר הרגשתי יותר טוב. התיוג הזכיר לי שזו רק מחשבה, שאני לא חייבת להאמין למחשבות שלי ובטח לא להיסחף אחריהן. זו מיומנות שצריך לתרגל אותה ולהתאמן עליה, אבל זה שווה את התוצאה.
